<h1>תוספות רבינו פרץ — יומא</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[יומא נ"ט ע"ב] אבל מדאורייתא אין מועלין. וכן משמע לישנא דמתניתין דקתני ומועלין בהן, משמע השתא דוקא אחר שיצאו לנחל קדרון מועלין אבל מעיקרא אין מועלין, ואי הוה מדאורייתא כל שכן דמעיקרא קודם שנעשית מצותו דמועלין. והכי נמי תנן בהדיא במעילה, הדם קל מתחלתו וחמור בסופו, דבסופו מועלין ובתחלתו אין מועלין, ואי הוה מדאורייתא כל שכן דמועלין בו מתחלה. והרי תרומת הדשן. פירוש שנעשית מצותו ומועלין בו. ולעולם אימא לך הוא לאחר כפרה כלפני כפרה. אבל אין לפרש דפריך והרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ומועלין בו ויש לנו ללמוד ממנו דמים. דאם כן למה לי קרא הוא לפני כפרה כלאחר כפרה.
<h2>דף כא.</h2>
[יומא ע"ד ע"ב] איצטריך לרבויי ספיקא. ואם לא בשביל שלא יטעו השוטים לומר חיה היא ואתי להתיר חלבו, אתא קרא להוציא מלב השוטים. ומשני אי משום הא לא איריא קסבר בריה בפני עצמה היא. פירוש אע"ג דמין חיה היא גזרת הכתוב היא דחלבו אסור. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. הא דאמר רב אידי וכו'. ואין לומר דמאי שנא גבי דם דכוי דמרבינן ליה לחייב עליו אפילו ב[כרת] וגבי חלב לא מרבינן ליה רק ללאו בעלמא. די"ל דכיון דדם חיה ודם בהמה על שניהן חייבין כרת אם כן יהיה חיה או בהמה ממה נפשך חייבין עליו, אבל גבי חלב דחלב חיה מותר גמור די לנו אם אסור חלב דכוי בלאו. [ועוד] י"ל דכיון דחלב כוי מרבינן מקרא דכל חלב, דבההוא קרא לא כתיב אלא לאו, (ד)אתי לרבות אותו ללאו. דכי האי גונא אמרינן בפסחים [מ"ג ע"א] גבי חמץ ע"י תערובת דמרבינן מייתורא דכל מחמצת לא תאכלו. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל. איצטריך לרבויי ספיקא. ואם בשביל שלא יטעו השוטים לומר חיה היא, ואתו להתיר חלבו, אתא קרא להוציא מלב השוטים. ומשני אי משום הא לא איריא, קסבר בריה בפני עצמה היא. פירוש, אע"ג דמין חיה היא, גזירת הכתוב היא דחלבו אסור. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
<h2>דף כח.</h2>
[יומא ס"ד ע"א] רב סבר וכו'. וא"ת לרב תיקשי ליה מהא דתנן המפריש נקבה לפסחו תרעה וכו', ואמאי אינה קריבה שלמים כיון דאין בעלי חיים נידחין. וי"ל דרב אמר לך ההיא רבי יהודה היא דאמר לקמן בעלי חיים נידחין. מי דמי התם לא איתחזי כלל. משמע דלר"י נמי דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. וקשה הא אמר ר"י בפ"ק דקידושין ובפ"ק דזבחים ש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי. וי"ל דלפי המסקנא ניחא, דמסיק היינו טעמא דרב דיליף מבעל מום עובר. הא כל דחויין הואיל ונדחו ידחו. וא"ת אותו ואת בנו דקדשי לא יראה לעולם, דהואיל ונדחה ידחה. ואין לומר דלא חשבינן דיחוי דבר העתיד להיות ראוי ממילא. הא ליתא דהא בפ"ק דזבחים אמר בן בתירא הפסח ששחטו בארבעה עשר בין לשמו בין שלא לשמו פסול, ופריך התם לבן בתירא היכא משכחת לה פסח דקדש, אם לא הקדישו אחר זמן שחיטת הפסח, דאי מקדיש ליה בשחרית בארבעה עשר דחוי מעיקרא הוא. אלמא חשיב ליה דיחוי אע"ג שעתיד להיות ראוי ממילא. וי"ל דאותו ואת בנו דאסירא עיקר בחולין כתיב, ואם כן דיו הוא אם נותנים לו חומרא דחולין. אי נמי י"ל כיון דזמן פיסולו כתיב בהדיא בקרא אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, הוי כאילו כתיב מכאן ואילך מותר, דאינו פסול אלא אותו היום. (ספר אחר, בו ביום).
[יומא מ' ע"ב] ת"ל ועשהו חטאת הגורל עשאו חטאת ואין השם עשאו חטאת. והשתא איכא תרי קראי ללמדינו דהגרלה מעכבא, חדא הא דאמרינן לעיל [ל"ט ע"ב] דתנא ביה קרא לומר דהגרלה מעכבא, ואידך קרא דהכא ועשהו חטאת. ותרוייהו צריכי, דאי לא כתיב אלא ועשהו חטאת לא הוה מחלקינן בין עלייה להנחה, והוה אמינא דהנחה נמי מעכבא, כתב אשר עלה לומר דוקא עלייה מעכבא. ואי לא כתיב אלא אשר עלה לא אסיק אדעתין לחלק בין עלייה להנחה, אבל השתא [דכתיב] ועשהו אייתר לן אשר עלה לומר עלייה דוקא מעכבא. וקשה דע"כ מאשר עלה שמעינן הנחה, כדקאמר בברייתא דלעיל אילו נאמר וכו'. ואע"ג דדחינן ליה לעיל ותרצינן לה, היינו משום דבעי ליישבה גם למ"ד הגרלה לא מעכבא. אבל השתא דמסקינן דמעכבא, אם כן מתוקמא הברייתא כמו שהבין המקשה ואם כן למה לי ועשהו. לכך נראה דאע"ג דכתיב עלה עלה דמשמע עיכובא הוה דרשינן קל וחומר שיקדש השם. כדמוכח בפ"ק דחולין [כ"ד ע"א] דדרשינן ק"ו שיקדש השם אפילו היכא דכתיב עיכובא. והא דקאמר התם תלמודא טעמא דכתיב ועשהו הא לאו הכי הוה דרשינן קל וחומר אע"ג דכתיב חוקה. לאו דוקא חוקה, אלא עיכובא כמו חוקה דכתיב עלה עלה. ובהכי מיתרצא קושיא אחרת, דאמרינן התם הא לאו הכי הוה דרשינן קל וחומר אע"ג דכתיב חוקה, והא ההיא מיתניא בספרא וסתם ספרא רבי יהודה ולרבי יהודה לא קיימא חוקה אדברים הנעשים בחוץ [לקמן ס' ע"א] והגרלה נעשית בחוץ. ולמאי דפרישית ניחא דעלה עלה הוי עיכובא כמו חוקה ואפילו הכי דרשינן קל וחומר. מורי הרב רבינו פרץ ז"ל.
[יומא מ"א ע"ב] אלא אימא ואחר כך לקח. והוי ממש בשעת לקיחה. וא"ת אמאי אינו מתרץ כדמעיקרא וכבר לקח. וי"ל דאה"נ, אלא רבותא קמ"ל דלרבי חגא אע"פ שלכתחלה מודה דעשיר אינו יכול להביא קרבן עני, מ"מ כיון דבדיעבד יצא, קבע שפיר אחר שהעשיר נמי. וא"ת אמאי לא קאמר ואחר כך הפריש, דהפרשה כלקיחה כדפירש רש"י ז"ל. וי"ל דאין דרכו של אדם לעכב כל כך ולהשהות שלא יפריש מיד מעות לקינו על עונו. כגון שלקח פרידה אחת. וא"ת אם כן אמאי נקט העשיר ואחר כך לקח ואמר, אפילו לקח בעודו עני ואחר כך העשיר כך דינו. וי"ל דלרבותיה נקטיה, לאשמועינן דאפילו לקח אחר שהעשיר קבע, ואינו יכול להביא חטאת מדמי עולתו, לאשמועינן דעשיר שהביא קרבן עני יצא כרבי חגא. וא"ת מ"מ אמאי לא נקט העשיר ואחר כך הפריש, ולא היה צריך לדחוק ולומר שלקח פרידה אחת. וי"ל דאורחא דמילתא נקט, דאין דרך לאַחֵר הפרשתו אלא מיד שטימא מקדש מפריש מיד שלא יפשע וישכח. אי נמי נקט לאשמועינן דלקיחה דחד קובע לחבירו. האי חטאת אזלא למיתה. דכיון דאין חטאת העוף יכול להיות חובה כשהעשיר אזלא למיתה. או אהעמדה קאי. כנגד בית שחיטתו, היינו רוח צפונית, ששוחטין אותו שם. בקולחות. פירש הקונטרס אש שיש עליה עמוד, צריך להביא אחר וכו'. ויש מפרשים איפכא, בקולחת כשרה לפי שהשלהבת היא כנגד שריפת הפרה ואינו נוטה לכאן ולכאן, אבל נכפפת שנוטה כאן וכאן אינה כנגד הגחלת צריך להביא אחרת.
